פסק-דין בתיק ת"א 10582-06-08

1.         התובע, אין עוררין, הינו אלוף ישראל בהרמת משקולות לשנת 2007, וגם לשנים קודמות, ונושא בין השאר בתואר "מר ישראל" ו"אלוף האלופים". הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועוסקת בשיווק ומכירת חלבונים ומוצרים שונים לפיתוח שרירי גוף. לכל הדעות, במועדים הרלוונטיים, היא ניהלה חנות הנמצאת ברח' לוחמי הגטאות 13 בנהריה (להלן - "חנות נהריה"), אשר הייתה מנוהלת על ידי הגב' חנה גולדברג (להלן - "חני"). יש עוררין האם במועדים הרלוונטיים הנתבעת ניהלה חנות נוספת הנמצאת ברח' העצמאות 117 בקרית אתא (להלן - "חנות הקריות"), שהייתה מנוהלת על ידי מר רונן גולדברג (להלן - "רונן"), בעלה של חני. הנתבע 2 (להלן, גם "יוסי") הוא הבעלים ובעל המניות הבלעדי של הנתבעת.

2.         התובע הגיש תובענה על סך 200,000 ש"ח נגד הנתבעים ותבע פיצויים לפי חוק הגנת הפרטיות. הוא טען כי בחודש נובמבר 2007, או בסמוך לכך, נדהם לראות פרסום של חנות נהריה וחנות הקריות, שלשיטתו שתיהן בבעלות הנתבעת. פרסומים אלו פורסמו במקומון בנהריה "חדשות נהריה" (להלן - "המקומון"), ביום 8.11.2007 ביום 16.11.2007 (מוצגים ת/2 ו-ת/3). מודעות הפרסומת משווקות את המוצרים הנמכרים בחנויות האמורות. בפינה הימנית העליונה מצויה תמונה של התובע, המדגים את שריריו, במצב של כריעה. נרשם כי שמו הוא "חוסאם אלדריני". נרשם מתחת כי הוא "מר ישראל - אלוף האלופים". מתחת לתמונה נרשם ציטוט, לכאורה הנטען מפיו, כי "התחלתי להשתמש בחלבון IRON TEK ובקראטין בלסט-2 ואני מרגיש תוצאות באנרגיה, בכוח האימונים ושובע לאחר האימון".

            בתחתית המודעה מפורסם המען של חנות נהריה, בצירוף מספר פלאפון של חני, וכן של חנות הקריות, המתוארת כ "סניף קריות", על מענה שם ומספר הטלפון של רונן.

            התובע טוען כי פרסום תמונתו, שמו ותוארו והכיתוב הנטען על ידו, נעשו שלא בהסכמתו ולא בידיעתו, היוו פגיעה בפרטיותו והסבו לו נזק, טרדה ועגמת נפש רבה. עוד נטען כי בכך אף עוולו כלפיו הנתבעים בעשיית עושר ולא במשפט, שהרי מודעת הפרסומת אמורה הייתה, מטבע הדברים, להשיא את רווחיהם.

3.         הנתבעים התגוננו בפני התביעה. ככל שעסקינן בנתבע נטען כי אין מקום לתבוע אותו אישית, ואין הצדקה להרמת המסך. לב הגנתם של הנתבעים נעוץ בכך שהתובע היה שותף ויוזם של הפרסום האמור, הוא היה זה שהמציא את התמונה אשר התפרסמה בפרסומים האמורים, כך אף הכיתוב הנטען שנעשה על דעתו. ולא זו בלבד שהתובע לא דרש לקבל תמורה כספית בגין הפרסומים האמורים, הדבר אף שירת את האינטרסים שלו להאדיר את פרסומו, ולהוסיף ליוקרתו.

4.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובע נמסרה עדותו-שלו. מטעם הנתבעים נמסרו עדויותיהם של יוסי, חני וגב' אסתר מלכה (להלן - "אתי"). אתי עוסקת בשיווק וייעוץ של המקומון. היא הייתה שותפה למגעים באשר לפרסומת האמורה. באמצעותה קיבל המקומון את שכר הפרסום מן הנתבעת, מידי חני, כאמור מנהלת חנות נהריה.

5.         אין ספק כי המחלוקת הניטשת בין בעלי הדין היא מחלוקת עובדתית מובהקת. שהרי, ואף על כך דומה שאין עוררין, אם הדין עם התובע, עובדתית, סלולה דרכו להגיע אל המבוקש. אם אכן פורסמו הפרסומות האמורות, שלא על דעתו ובהסכמתו של התובע, אין ספק כי הוא זכאי לפיצוי על כך. כך, בעיקר, לנוכח העובדה שאז הופרה באורח בוטה הזכות לפרטיות שלו. כך, לנוכח העובדה שאז פעלו כלפיו בתרמית. כך, לנוכח העובדה שאין עוררין שכוונת המפרסמת הייתה להשיא רווח, תוך ניצול המוניטין של התובע כאלוף ישראל בהרמת משקולות, ותוך עשיית עושר ולא במשפט. זו הסיבה שאין בדעתי להעמיק חקר לעניין הצידוק בצירופו של הנתבע כנתבע נוסף. אדרש לכך ככל שאמצא שהדין עם התובע.

6.         בחנתי בקפידה חומר הראיות שבפניי. לא שבעתי נחת, לא מעדותו של התובע, אף לא מעדויותיהם של יוסי, חני ואתי, מטעם הנתבעים. נהיר כי עדותו של יוסי היא עדות שמיעה, באשר היא נשאבת מגרסה שנמסרה לו על ידי חני. אף חלק מעדותה של אתי הוא בבחינת עדות שמיעה. אולם נהיר כי במוקד המחלוקת העובדתית ניצבים, זה מול זה, עדותו של התובע מול עדותה של חני, ובחלקים מן המחלוקת, אף עדותה של אתי.

            להלן אדרש לנקודות החובה שבדעתי למנות לחובתם של העדים האמורים. כל אלו יהיו כאין וכאפס מול נתונים אובייקטיביים, חד-משמעיים, הנזקפים בבירור לחובת התובע ולזכות הנתבעים. אסלק, איפוא, מדרכי נתונים שוליים אלו, ולאחר מכן אדרש לעיקר שיקוליי.

7.         עדותו של התובע, אף תצהירו, נשמעו בשפה הערבית. במהלך עדותו התרשמתי בבירור כי התובע דובר באופן משביע רצון את השפה העברית. אין עוררין שחני אינה דוברת את השפה הערבית, הגם שלשיטתה מכלול שיחותיה עם התובע היו בשפה העברית, כאשר התובע אינו מתקשה בכך. לטעמי, ביקש התובע להצטייר כקורבן למעשה תרמית, וכמי שלא יכול היה, מעיקרא, לשוחח עם חני. נהיר שהנתון האמור רובץ לחובתו.

8.         הפרסומים הנדונים, כאמור, היו ב-8.11.2007 וב-16.11.2007. אם אכן פרסומים אלו גרמו מידה כה רבה של עגמת נפש לתובע, אף נעשו שלא על דעתו, פליאה היא בעיניי הכיצד מכתבי ההתראה הראשונים ששיגר ב"כ התובע לחני ולרונן (ת/4 ו-ת/5) נשלחו בשיהוי, ביום 31.12.2007 בלבד.

            ומכאן אדרש לנתבעים.

9.         בתצהיר עדותו של התובע הוא מסר גרסה מפורשת אודות מעורבותו של רונן בפרשה. הוא ציין שיחה שהייתה לו עם רונן, לאחר שמחה בפני חני על הפרסום האמור. הוא אף ידע לפרט כי הוא הכיר את רונן מביקור אצלו בחנות בקריות. אכן בהזדמנות זו סיפר לו רונן שבדעתו לפתוח חנות בנהריה וביקש את עזרתו בהבאת לקוחות, אף ידע לציין שותף נוסף בשם יוסף שהוא ממוצא מצרי, כמוהו התובע. חרף נתונים אלו לא נמסר תצהירו, וממילא לא נמסרה עדותו של רונן, ובנסיבות חשודות.

10.        מכתבי ההתראה ת/4 ו-ת/5 נשלחו, כאמור, הן לרונן והן לחני. חרף זאת ראה ב"כ הנתבעים להגיב דווקא על המכתב לרונן, שלימים לא מסר תצהיר ועדות, אך לא להגיב על המכתב לחני, שמסרה תצהיר ומסרה עדות.

11.        בעוד שיוסי ידע למסור, מפיה של חני, כי בעקבות הפרסום סר התובע לחנות בנהריה, והביע את שביעות רצונו מן הפרסום, אף בפני עובדי החנות, לא אישרה חני בתצהירה את הנתון האמור, ולמותר לציין שלא הובאה כל גרסה מאמתת של עובדי החנות, בגין נתון משמעותי זה.

12.        חני מציינת בתצהירה (נ/4) כי באחד מביקוריו של התובע בחנות בנהריה, היא הייתה זו ששאלה אותו אם הוא מוכן למסור תמונתו על מנת שהנתבעת תפרסם פרסום במקומון עם תמונתו ומוצרי החנות, והתובע הסכים לכך. לאור זאת נקבעה בפגישה שלה איתו ועם אתי, על מנת ליישם את ההסכמה האמורה.

            מנגד לא אלו הם פני הדברים, כעולה מתצהירה של אתי (נ/5). לשיטתה באחד מביקוריה בחנות בנהריה, הסמוכה למען המקומון, הייתה זו היא שהציעה לחני פרסום במקומון, ובדרך פלא היה אז אף התובע בחנות, והוא הסכים להצעה האמורה ויצא מן החנות וחזר עם תמונה בידו על מנת שזו תשמש לפרסום במודעה. חני, לעומת זאת, מציינת כי בעקבות זימון הפגישה המשולשת האמורה, הגיע התובע כשהוא מצויד לא בתמונה אחת אלא באלבום תמונות מתוכו נלקחו מספר תמונות, שמביניהן נבחרה זו שפורסמה לבסוף.

13.        בעוד שמתצהיריהן ועדויותיהן של חני ואתי לא עולה כי היה לתובע דין ודברים עם יוסי, לא שולל יוסי את הגרסה האמורה. אכן הוא מציין, שעה שנשאל אם דיבר עם התובע בשפה הערבית, כי "אני לא ממש זוכר, אני או שרונן שוחח איתו" (עמ' 10 לפרוטוקול).

            במודעת הפרסומת, כאמור, צוינה החנות בקריות, ואף הוצגה כסניף של החנות בנהריה. יוסי טוען כי היה בכך משום גימיק פרסומאי, הגם שחנות הקריות אינה שייכת לנתבעת. גרסה זו גם מפוקפקת, וככל שהיא נכונה היא מצביעה על העדר הרתיעה להציג מצג שווא בפני ציבור הצרכנים.